מאז עצמאותה בשנת 1948, ישראל נמצאת במצב מלחמה מתמשך, המעוצב על ידי המציאות הגיאופוליטית שלה והגירת יהודי התפוצות מכל רחבי העולם. ישראל היא גם ביתם של אזרחי ערביי ישראל, שרובם מוסלמים ומהווים כ-20% מהאוכלוסייה. הרכב דמוגרפי ייחודי זה מציב בפני ישראל אתגר של איזון בין זהות יהודית דתית לבין זהות לאומית חילונית יותר. קבוצות מסוימות שואפות לבסס זהות יהודית סביב הדת, בעוד שאחרות דוגלות בגישה חילונית ואינטלקטואלית יותר לעיצוב עתיד האומה.

בסיטואציה מורכבת וייחודית זו, הדור הבא של ישראל – הנוער שלה – מתמודד עם קשיים ואתגרים שונים. על אף תנאים בלתי נוחים אלה, ישראל שמרה על מערכת חינוך יעילה מאוד ועל תחושת לכידות חברתית.

הנה כמה מהנושאים המרכזיים איתם מתמודד הנוער בישראל:

סוגיות ביטחוניות בשל הקונפליקט המתמשך

מאז עצמאותה בשנת 1948, ישראל הציבה את הביטחון הלאומי בעדיפות גבוהה במציאות הפוליטית המורכבת במזרח התיכון. רוב בני הנוער הישראלים נדרשים לשרת בצבא בגיל 18 – גברים משרתים שלוש שנים, ונשים משרתות שנתיים. הדבר עשוי לגרום ללחץ נפשי, במיוחד עבור אלה המוצבים ביחידות קרביות או שנחשפים למצבי מלחמה, מה שמוביל לטראומה. כתוצאה מכך, חיילים רבים נוסעים לתקופות ממושכות לאחר שירותם למקומות כמו דרום אמריקה, הודו, ארה”ב או אירופה כדי להתאושש נפשית.

בני נוער ישראלים נוצרים, במיוחד, עשויים להתמודד עם קשיים כמיעוט דתי. בצבא, שבו מושרשות מסורות יהודיות עמוקות, עשוי להיות מאתגר לבטא את אמונתם בישוע בגלוי, והם עשויים לחוות אפליה דתית או לחץ.

במהלך שירותם הצבאי, רבים מבני הנוער הישראלים מתמודדים עם שאלות על החיים, אמונה וזהות, ולעתים קרובות פונים לאתאיזם, ריאליזם, פסימיזם או הדוניזם.

משפחות מהגרים ואי-שוויון חברתי בישראל

ישראל ממשיכה לקלוט מהגרים חדשים. עבור משפחות מהגרים, הורים לעיתים מתקשים להשתלב בשוק העבודה בשל מחסומי שפה, מה שמוביל לקשיים כלכליים ולמתחים במשפחה. הורים העסוקים בהישרדות כלכלית עשויים לא למצוא זמן או משאבים לטפח את ילדיהם כראוי.

הדור השני של המהגרים נאבק לעיתים ללמוד עברית ולהסתגל לסביבה החדשה. הם מדברים את שפת אמם בבית אך צריכים לנווט בעולם דובר העברית בחוץ, מה שמוביל לבלבול ולשבר בתקשורת עם הוריהם. הבדלים לשוניים, תרבותיים ודתיים אלה יכולים ליצור תחושת ניכור לנוער המהגרים בחברה הישראלית.

האתגרים של מחסומי שפה, שוקים תרבותיים ולחצים אקדמיים, בשילוב עם מאבקים כלכליים, עלולים להגביר את המתח בקרב הצעירים האלה ולהוביל לתחושות ניכור.

פערים חברתיים ואפליה הפוכה

כ-21% מהאוכלוסייה בישראל הם ערבים, וכ-13% הם יהודים חרדים. שתי קבוצות אלה היו פטורות באופן מסורתי משירות צבאי (למרות שיש מאמצים לשנות זאת לגבי החרדים, היישום היה איטי בשל התנגדות). כתוצאה מכך, כ-35% מהאוכלוסייה אינם משרתים בצבא, בעוד 65% הנותרים נושאים בעול השירות החובה. עבור הגברים הישראלים, שירות צבאי נמשך בין שלוש לארבע שנים, מה שאומר שהם נכנסים לשוק העבודה הרבה יותר מאוחר.

לעומת זאת, אזרחים ערבים-ישראלים יכולים להתחיל ללמוד באוניברסיטה לאחר שנה של הכנה ולהתחיל את הקריירה שלהם בסביבות גיל 24. אך הנוער הישראלי מתחיל לעיתים את לימודיו רק לאחר שירותם הצבאי, בגיל 23 או 24, ומסיימים בגיל 27 או 28. רבים נאלצים לשלב עבודה, לימודים ואחריות משפחתית בשלב זה, מה שעלול לעכב את התפתחות הקריירה שלהם. כתוצאה מכך, רבים מהתפקידים הטכניים וההנדסיים המיומנים ממולאים על ידי ערבים-ישראלים.

יש תסכול גובר בקרב חילונים ישראלים מהאפליה ההפוכה הנתפסת הזו, אך השינוי הוא איטי.

בלבול זהות בקרב הדור הבא של ישראל

בנסיבות אלה, נוער ישראלי נאבק לעיתים קרובות עם בלבול זהות וחיפוש אחר זהותם האמיתית. מצד אחד, יש להם יכולת חזקה להרהור פילוסופי ותחושת צדק ומוסר. הם משתתפים בדיונים על השאלות העמוקות של החיים.

עם זאת, ללא תשובות אמיתיות, דיונים אלה לעיתים קרובות מובילים לריקנות. ריקנות זו יכולה להניע את הצעירים לפסימיזם ולרדיפה אחר הנאות – לא במובן שטחי, אלא דרך אירועים חברתיים, מסיבות ומפגשים.

בסופו של דבר, חיפוש אחר זהות אמיתית הוא משהו שכל בני האדם מחפשים באופן טבעי. שאלות כמו “מאין באתי?”, “מי אני?” ו”למה אני כאן?” הן מרכזיות להבנת הזהות. ללא מענה לשאלות אלו, אי אפשר למצוא מטרה או כיוון בחיים. לכן, מה שהדור הבא של ישראל זקוק לו יותר מכל הוא למצוא ולהשיב את זהותם האמיתית באלוהים שברא אותם דרך הבשורה. הם זקוקים לחזון לחפש קודם את ממלכת ה’ וצדקתו הנצחית.